<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מילה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
אע"פי שאין אבות לנכרי מ"מ אסור לגר להכות או לקלל אביו הנכרי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.
<h2>דף מב.</h2>
גר שנתגייר ואשתו עמו ורוצה לקיימה צריכין לפרוש זה מזה ג' חדשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה.
<h2>דף מו:</h2>
כ' ב' הלכות מאן דמהיל גר ועבד נכסי ערוה ונבריך על המילה והדר למהל, וגר אע"ג דאמהל בארמיותיה בעי להטיף ממנו דם ברית, ועד דמתפח לא מטבלינן לי', וכד טביל צריך למטבל בהדי תלתא ואמרו לי' כי היכא דאמרי לי' מעיקרא, כלומר כדרך שמודיעין אותו כשבא לגייר מצות קלות וחמורות כדאי' שם בהחולץ [יבמות מ"ו ע"א] כך מודיעין אותו בשעת טבילה, וגייזי לי' ממזייה ושקיל לי' טופרא דידיה ודכרעיה, וצריכי למחזיה כד טביל, וכד סליק מברך על הטבילה, וכ' הגאון גר סריס א"צ להטיף מאזנו ויכנס תחת כנפי שכינה בטבילה כאשה. ודאמרינן גר צריך מילה וטבילה, נפקא ליה בפ' מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א] מקרא ככם כגר יהי' לכם, מה אבותיכם נכנסו לברית במילה טבילה והרצאת דמים אף גרים לא יכנסו אלא במילה טבילה והרצאת דמים, ואמרו שיבא קן להקל עליו, כלומר במ"ת הי' קרבן אבותינו מבהמה וקרא אמר ככם כגר יהי', אבל מדכ' כי יגור אתכם גר ועשה אשה ריח ניחח לה' איזה דבר שכולו לה' אף העור, הוי אומר עולת עוף. והאידנא דליכא קרבן נמי מקבלין גרים דכ' לדורותיכם. ומ"ש בהלכות בשעת טבילה אמרינן ליה כי היכא דאמרי ליה מעיקרא היינו דאמרינן [יבמות מ"ז ע"א] גר הבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות וחמורות ומודיעין אותו ענשין של מצוות ושכרן, קבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו, נתרפא מטבילין אותו מיד בפני ג' וביום ולא בלילה ולא בשוי"ט ובשעת טבילה מודיעין אותו שנית מקצת מצות קלות וחמורות, אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה וג' ת"ח עומדין בחוץ ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות וחמורות וטובלת בפניהם ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו כלומר אין מאיימין עליו יותר מדי להפרישו.
<h2>דף סד:</h2>
וכ' הגרי"צ [יבמות ס"ד ע"ב] בדבר סכנה כנשואין ומילה בתרי זימנא הוי חזקה, ואם מתו לאשה ב' מ' מילה לא תמול הג', ואי חזינן דמתו מ' שלא נבלע בהם דם אין כאן חזקה דחזינן טעמא דמתו, וה"נ א' אביי [שבת קל"ד ע"א] ינוקא דסומק דאכתי לא אבלע בי' דמא ליתרחו עד דאבלע ולימהליה, דירוק ואכתי לא נפל בי' דמו ליתרחו עד דנפל בי' דמא ולימהליה דתני אר"נ בא' אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, ג' הביאתו לפני וראיתי שהוא אדום והצצתי בו ולא ראיתי דם ברית אמרתי המתיני עד שיבלע בו דמו, המתינו לו, ומלו אותו וחיה ושוב באה לפני שמלה וכו' כדלעיל ואמרתי המתיני עד שיפל בו דמו, המתינו לו ומלו אותו וחיה. מהאי עובדא חזינן דבמתו שנים יש לחוש ולא ימול הג' עד דידעינן ברור ריעותא דהוי' בהו ליכא בג'. כ' הגאון היכא דמית ינוקא דלא הוי בר תמניא, משום דלא תיעול ערלתיה עמיה נהגו גבן דמהילינן לי' בבה"ק להסיר חרפתו ממנו. ודכ' מנהגא לא ידענא לי' עקר, מיהו כל מנהג דלית בי' אסורא ש"ד למיעבד, וכ"ש האי דמתחזיא שפיר דלא תיעול ערלה עמיה. מיהו מסתבר לן דלאו ערלה הוי'.
<h2>דף עא:</h2>
תשו' לגאון, שאלתם קטן חלוש שלא מ' חולי והוא בצרה מלין אותו לאלתר, או ממתינים עד שיבריא כך ראינו תנוק מצטער בין מ' חולי בין מ' דבר אחר אין מלין עד שיבריא ואח"כ נותנין לו ז"י מעל"ע להברותו כשמואל בתלמודא דידן [שבת קל"ז ע"א] ואם מן דבר אחר כבר אמרו [שם קל"ד ע"א] תינוק אדום ממתינים עד שיבלע בו דמו, ירוק ממתינין עד שיפול בו דמו, הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין עד שיבריא עכ"ל ולי הכותב נ' מההוא דאי' בפ' הערל [יבמות ע"א ע"ב] זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון דכאיב לי' עיניה לינוקא בשעת עשיה ואתפח ביני ביני, ש"מ קטן שהוא בצער אפי' אינו חולי כל הגוף אין מלין אותו עד שיבריא וש"מ נמי צער כה"ג כד אתפח מלין אותו מיד ואין נותנין ז"י אלא בחלי כל הגוף, והני ז"י מעל"ע נינהו כדמסיק שם [שבת קל"ז ע"א] וכ"כ בה"ג ורב אחא.
<h2>דף עח.</h2>
נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה והרי הוא ישראל גמור ואינו יוכל למחות כשיגדיל, אבל נולד כשהוא נכרי ונתגייר בקטנותו יוכל למחות כשיגדיל ואם מחה דינו כנכרי בד"א אם כשהגדיל לא נהג כמנהג ישראל, אבל נהג משהגדיל אינו יוכל למחות, ואם מחה דינו כישראל מומר שקדושיו קדושין ועושה ממזרים.
<h2>דף צז:</h2>
שאלו מקמי מר יהודאי הא דאמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, ואמר כגר דמי, עבד שוטה וקטן מאי להטבילו ע"ד ב"ד, ואינו כגר דמי. וכל העריות האסורות לישראל מצד אם אסורים לגרים מדרבנן שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. לפיכך אחים מן האם אסורין כל אחד באשת חברו דאתי לחלופי בישראל אעפ"י שנשאם בגיותן. אבל אחים מן האב לבד מותרין בנשיהן דאין אחוה לגוי מן האב וכן נושא בתו ואחותו מאביו ואשת בנו דאין אבות לגוי אבל מה שאסר גם לב"נ מצד אב כגון אשת אביו לר"ע ואחות אביו לר"א אסור להם גם בגרותן שלא יאמרו באנו מק' חמורה לק"ק. וב' הלכות פסק כר"ע, ואיכא מרבותא אמרי הלכה כר"א, וגם אסור באחותו מאמו ובאחות אמה מאמה ומכ"ש באמו, וכן אסור לישא שתי אחיות מן האם שנתגיירו או אשה ובתה שנתגיירו, ואם מתה א' מהן מותר לקיים האחרת דלא גזרה לאחר מיתת האם או הבת דקליש אסורא, ור"ח פסק אף לאחר מיתה אסורה וטעמי' לא ידענא, דהא קייל"ן הלכה כר"ע מחברו וקייל"ן כרבא לגבי אביי ובמידי דרבנן ודאי אזלינן לקולא. ודאסרינן לי' באשת אחיו מן האם כששניהם נולדו בגיות ואח"כ נתגיירו או אפי' אחד הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה וכן אם שניהם הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אבל אם האחד הורתו ולידתו שלא בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה משמע מסוגי' דמותרין בנשותיהן כיון דאחד ישראל גמור וא' גוי גמור כשנולדו לא שייך לחלופי בישראל שזה כולו בקדושה וזה כולו שלא בקדושה וכל היכא דאתמר אסורא דגר באשת אחיו ובאחותו מן האם לא אתמר אלא בשוין בהורתן או בלידתן או בתרוייהו כדתני' [יבמות צ"ח ע"א] גר שהיתה לידתו בקדושה והורתו שלא בקדושה יש לו שאר האם ואין לו שאר האב ותני' נמי שני אחים תאומים גרים, פי' שאח"כ נתגיירו, לא חולצין ולא מיבמין ואין חייבין משום אשת אח, כלומר שאין כאן כרת אבל אסורא דרבנן איכא דאתי לחלופי בישראל, היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בק' לא חולצין ולא מיבמין אבל חייבין משום אשת אח, היתה הורתן ולידתן בק' הרי הן כישראלים לכל דבריהם, כלומר חולצין ומיבמין ואסורין בכל עריות שאסורין לישראל.
